יום שני, 25 ביולי 2011

עקדת יצחק

מיומנה של שרה.
היה בוקר. התעוררתי ויצחק כבר לא היה אצלי באוהל... יצאתי ושאלתי איפה הוא, תשובת האנשים במחנה הייתה שאברהם לקח אותו והם הלכו יחד עם שני נערים, חמור, מאכלת וערימת עצים.
ליבי נפל בקרבי. המחשבה על יצחק ואברהם לבדם הפחידה אותי עד אין אוויר. אני מכירה את אברהם במשך שנים רבות ויודעת את דרכיו. אברהם תמהוני, חזונו הולך לפניו והוא הולך אחרי חזון זה כמו עיוור,כמו משוגע,  עושה מהלכים ומכוון את חיינו לפי קולות ונבואות. הרבה ממהלכיו היו מוצלחים, אין ספק שכל האותות שקיבל הובילו אותנו לחיים טובים, לקבלת רבות ממשאלותינו אך גם הקשו עלינו ודרשו הרבה ויתורים. אברהם, כמו שאני מבינה, מוכן לוויתורים גדולים.
אבל האם יהיה מוכן לוותר על בנו- יורשו?
הוא גם רצה את הבן הזה, הוא בבת עיננו, גם לאברהם יש גבול...
ועכשיו אני כבר מחכה שלושה ימים, לא ישנתי ולא אכלתי כמעט דבר. הם לא חוזרים ואיני יודעת דבר.
אם אברהם עשה את כל מה שהסימנים מצביעים עליו אז אין ספק שאמונתו עברה כל גבול, זו אמונה שמוכנה לוותר על כל מציאות, על היקר מכל במציאות שלנו. זו אמונה באל שמבטיח דבר מה ואז מוכן לקחתו בלי הסברים. זו אמונה שלצידה אין חיים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה